לא להכנע לתכתיבי החברה!!!

אפתח בסיפור: חברתי הטובה יצאה מספר שנים עם בחור מקסים.

ואז כולם שאלו: לא הגיע הזמן להתחתן? הם התחתנו.

ומה עם ילד? הביאו ילד.

רגע, מה רק אחד? ישאר לבד המסכן? נולד השני.

לא יתכן, אמרו כולם, הנורמה היא שלושה ילדים במשפחה. נולד השלישי.

ובכך חשבה חברתי שיפסקו ההצקות. אלא שלא. שכנה אחת נזכרה שחברתי לא עובדת (התמזל מזלה להתחתן עם מיליונר ושימותו הקנאים), אז היא שאלה אותה בכעס כיצד יתכן שאינה עובדת...

מדוע אני מספרת לכם את כל הסיפור הארוך הזה? כי תכתיבי החברה וההצקות בגינם לא מפסיקים ברגע שמתחתנים או מביאים ילד. הם ממשיכים כל החיים, ואם לא נעצור אותם בזמן, אז נועדנו לחיי עבדות. החטטנות מתחילה בשאלות, ממשיכה באמירות / תוכחות ואף פעם לא מסתיימת.  

כל רווק ורווקה מכירים עצות אחיתופל כמו "אל תחכה יותר מדי כי תשאר בודד ואומלל", "תביאי ילד לבד" ועוד. לחיות בזוגיות, להתחתן ולהביא ילדים הם החלטות אינדוידואליות הרות גורל, שרק האדם עצמו יכול להחליט לגביהם, מתוך מקום פנימי שלו. בקבלת החלטות אסור להיות מושפעים מתכתיבי החברה, כי מה שטוב לאחרים לא חייב להיות טוב לנו, ואני בספק אם רוב האנשים עשו את מה שטוב להם או שפשוט נכנעו לתכתבי החברה.  

לישראלי הממוצע יש תכונה נוראית להכנס לורידים של האחר, גם אם לא ביקשו ממנו. הוא בטוח שהוא יודע הכי טוב מה האחר צריך לעשות, גם אם הוא מכיר אותו לא יותר מחמש שניות. הוא חושב שהוא יכול לתת דוגמא אישית גם אם החיים שלו בזבל. פשוט נורא. אני מכירה בחורה אירופאית שבאה לארץ בגיל 28 וכולם שאלו אותה למה היא רווקה, וכשהיא חזרה בגיל 38 לארץ מולדתה, אף אחד שם לא חשב לשאול אותה את השאלה המטופשת הזו. אולי אנחנו עם סגולה אבל בעניין הזה יש לנו הרבה מה ללמוד מעמים אחרים.

החטטנות וההצקות לא מגיעים ממקום של דאגה, אלא מפחד ותסכול. יש כאלה שלא מסוגלים ללכת כנגד הזרם ומפריע להם שאחרים עושים זאת. מי שבאמת דואג לרווקים לא יציק בשאלות/אמירות אלא יפעל לטובתם (יעודד, ישדך, יזמין אותם ועוד).

גם אני, ש"תרמתי" את תרומתי לחברה והפכתי לזוגית עם ילדה, עדיין חשופה להצקות הנ"ל (אבל זה כבר סיפור לכתבה אחרת), לכן, אל תכנעו לתכתיבי החברה ועצרו אותם מיד בהתחלה.

להשאיר את העבר בבית

את מכירה בחור דרך האינטרנט / חברים משותפים, אתם משוחחים בטלפון ומחליטים לצאת לפגישה עיוורת. פגישה מספר אחת עם הבחור, פגישה מספר 100 במונה הפגישות העיוורות.

ערב הפגישה מגיע.

את בוודאי שואלת את עצמך, בציניות מלווה בייאוש (או להפך), למה בכלל לצאת מהבית אם 99 הפגישות הקודמות לא הובילו לשינוי הסטאטוס מרווקה לנשואה, או בקיצור מ- "ר" ל- "נ". את צודקת בשאלתך. את עייפה מהפגישות העיוורות, שמעצם טבען מתנהלות כמו ראיונות עבודה, מאוכזבת מהציפיות שנגוזו ומרגישה איך הלאות מתחילה להתפשט לך בכל הגוף. אין ספק שהדבר שאת הכי רוצה לעשות זה להכנס למיטה, לבהות בטלוויזיה ולשכוח מכל העולם ואישתו.

אני לא יודעת אם הפגישה הספציפית הזו תוביל לנחלה שאת כל כך מחכה לה, אבל אני בטוחה בדבר אחד: אין לך ברירה אחרת, אלא ללכת לפגישה. אם את מעוניינת בזוגיות והבחור עבר את מבחן הטלפון (נדיר בימינו), את חייבת לצאת לפגישה ולהשאיר את שק האכזבות בבית, סגור ונעול הרמטית. גם אם יצאת למאות פגישות עיוורות בחייך (אחי הציניקן אומר שעברתי את ה- 1000, אבל לדעתי הוא מגזים), את חייבת להתייחס לפגישה הזו כפגישה ראשונה בחייך ולהעניק לבחור את ההזדמנות המגיעה לו. הוא לא אשם אם האקס האחרון הבריז לך דקה לפני החתונה או הבחור שלפניו עלה לך על העצבים עוד לפני שתמה הפגישה הראשונה. 

אני יודעת עד כמה קשה לעשות את ההפרדה בין העבר להווה, אבל אם את רוצה עתיד אחר את לא יכולה להישאר עמוק בעבר. את צריכה להביט קדימה ולפתוח דף חדש.

ועכשיו נתמקד בפגישה העיוורת: הגיעי אופטימית לפגישה, חייכי לבחור שעומד מולך ולחצי את ידו בחמימות. נהלי איתו שיחה נעימה, תוך הקשבה מלאה. אל תשווי את הבחור לבחורים אחרים, במיוחד לא לאקסים שלך, שככל שחולף הזמן אנו נוטים לזכור להם רק את הטוב. אל תשאלי את הבחור אודות הקשרים הקודמים שלו כי זה מוקדם מדי וגם לא רלוונטי, ואם הוא שואל אותך, תעני לו שתשמחי לשתף אותו בשלב מאוחר יותר (אני לא סבלתי ששואלים אותי על הקשרים הקודמים שלי, במיוחד בשלב כל כך מוקדם, ואני מאמינה שהמידע הזה מתקבל גם ללא צורך בחקירות).

זכרי שכל מערכת יחסים החלה בפגישה ראשונה. שיהיה בהצלחה!!

בסוף כולם מתחתנים – סיפורים אמיתיים

על מנת שתאמינו לי שבסופו של תהליך החתן המיועד מגיע, במיוחד למי שעבדה קשה כדי להשיגו, אני מביאה לכן רשימה של רווקות, וגם כמה רווקים, שרובם התחתנו/התמסדו בגיל 35 ומעלה (חשוב לי לציין שאני לא בקשר עם חלק מהאנשים ולכן יתכן ומספר הילדים השתנה):

נתחיל עם החבורה מהתקופה של סוף שנות ה- 20 ותחילת ה- 30 (המכונה החבורה מהפאב): ה' התחתן בן 35 ויש לו ילדה אחת. ס' נכנסה להריון בגיל 35 אחרי שלושה חודשי הכרות וכיום יש להם שלושה ילדים. ו' הכירה את בעלה בגיל 33 ולהם ארבעה ילדים. ב' התחתן בגיל 46 אחרי חמש שנות חברות.

נמשיך עם החברים של שישי בבוקר: ש' נכנסה להריון בגיל 35 אחרי שלושה חודשי הכרות וכיום יש להם שני ילדים. ב' נכנסה להריון בגיל 37 אחרי שנת הכרות. פ' נכנסה להריון בגיל 39 אחרי שלושה חודשי הכרות. ד' הראשון עבר לגור עם חברתו בגיל 40 וד' השני עדיין רווק, אבל אחותו התחתנה בגיל 45.

נכון לעכשיו 'מחקנו' שתי חברויות מעולם הרווקות. נמשיך:

ד' חברתי הטובה הכירה את בן זוגה בגיל 38 ואחרי ארבע שנות חברות, נולדו להם שני ילדים. חברה טובה שלה היתה מאוד זריזה ואחרי חודש(!) של הכרות נכנסה להריון בגיל 40. עוד חברה טובה שלהם התחתנה בגיל 39 וכיום יש לה שני ילדים.

נעבור לחברים ממקומות העבודה ונתחיל עם המקום הראשון: ע' התחתנה בגיל 35 אחרי שלושה חודשי הכרות ויש לה ילדה אחת. ב' התחתנה בגיל 32 ויש לה שני ילדים. אחותה התחתנה בגיל 35 וגם לה יש שני ילדים. חברה טובה שלהם התחתנה בגיל 37, אחרי מספר חודשי הכרות.

נמשיך למקומות העבודה הבאים, שם כבר כמעט כולם היו נשואים כשהגעתי: במקום העבודה השני אני יכולה להזכיר את ב' שהתחתנה בגיל 32 ויש לה ילד אחד ובמקום העבודה השלישי אזכיר את מ' שהתחתנה בגיל 35.

סיימנו עם חברים מהעבודה ומשעות הפנאי.

נעבור למשפחה: קרוב משפחה התחתן בגיל 36 ויש לו ילד אחד ואילו קרוב משפחה אחר התחתן בגיל 41 ויש לו ילדה.

נסיים עם חברים של המשפחה: הבן של חברה של אמא שלי התחתן בגיל 41 עם בחורה בת 33 ויש להם ארבעה ילדים. הבת של חברים שלהם התחתנה בגיל 38 ויש להם תאומים. שכנה של אחי התחתנה בגיל 37.

אז מה היה לנו כאן? מעל עשרים מקרים של רווקות ורווקים, שרובם המוחלט התחתן/התמסד מעל גיל 35, וזו רק רשימה ראשונית. יש עוד מקרים רבים שלא ציינתי (ביניהם אותי), ואם תבקשו יפה, אוסיף אותם בהמשך.

רווקות יקרות! כל מי שאני מכירה שחיפשה בן זוג ועבדה קשה בשביל להשיגו, מצאה אותו לבסוף בגיל זה או אחר, וזה בטוח ב- 100%. פרט למקרה אחד, כל הבחורות שהזכרתי לעיל הצליחו להכנס להריון וללדת, רובם המוחלט ללא טיפולי פוריות. 

מוסר השכל - הפסיקו להלחץ, המשיכו לחפש במרץ ואל תשכחו גם ליהנות מתקופת הרווקות. שיהיה בהצלחה!!!

ארוחת החג

עד גיל 30 לא הבנתי מדוע החגים מהווים בעיה לרווקים.

ארוחות החג במשפחתי היו מאז ומתמיד קרקס אחד גדול, מלווה בהמון רעש ושמחה. לארוחה הוזמנו בני משפחה וגם כמה נספחים (חברים, שכנים וכו'), ומלבדי השתתפו בארוחה עוד רווק אחד עוד שניים, כך שלא הרגשתי חריגה.

בתחילת שנות ה- 30 שלי עברתי מספר פרידות, שלמזלי ה"טוב" התרחשו בתקופות החגים, מה שהשאיר טעם רע מתקופות אלה. נוסיף איזו הערה לא במקום של קרובת משפחה ("נקווה שבחג הבא אורלי סוף סוף תתחתן"), ונבין למה החלטתי להשאר בחג הבא בבית, למרות הפצרותיהם של בני המשפחה.

הגיע אותו ערב חג, ראש השנה כמדומני, וכבר משעות אחר הצהרים הרגשתי איך תל אביב מתרוקנת. אני חושבת שבשעה שבע בערב נשארו קומץ אנשים במרכז העיר, ואני ביניהם. התחלתי להרגיש בודדה, התלבשתי, יצאתי מהבית וחיכיתי שעה (!) למונית שתביא אותי למקומי הטבעי - ארוחת חג משפחתית.   

 בנות, ארוחת חג זו זכות ולא חובה. מבחינתי, ארוחת החג הוא אירוע מקסים, שנועד לכנס את המשפחה המורחבת, לשיר, לשמוח ולאכול טוב (ואם בכך אנחנו גם משמרים את המסורת - מה טוב). 

אין שום סיבה בעולם שבארוחת החג תרגישו לא בנוח!!

אם ההערות וה"ברכות" בנוגע לרווקותכן מפריעות לכן - תבקשו חד משמעית שיפסיקו אותן או שתעבירו את המסר באמצעות גוף שלישי. במקרה שלי, הורי העבירו את המסר וההערות פסקו לחלוטין. אין לי ספק שתגובות כמו: "רק רצינו לברך" ו- "איזה רגישה" לא יאחרו לבוא, אבל תזכרו שזכותכם המלאה ליהנות מהחג מבלי שיכנסו לכן לחיים.

אם הנוכחות בערב חג ארוכה מדי עבורכן, אתן יכולות להגיע ישר לארוחה ולצאת עם סיומה, בטענה ש"יש לכן תכניות". במקרה זה, חשוב להגיע בכוחות עצמכן ולא כ'טרמפיסטיות'.  

אתן יכולות גם לנסות להביא אתכן לחג ידיד או חברה, שאין להם איפה לחגוג את החג, וכך תרגישו פחות לבד ועל הדרך גם תפנו את אור הזרקורים לאורח החדש (וגם תעשו מצווה). 

אם הבית המארח פתוח להולכים על ארבע, תביאו את כלבכם, הוא כבר ישעשע את כולם...

למרות כל מה שכתבתי, אם אתן עדיין חוששות להרגיש לא בנוח בארוחה - אל תגיעו. השארו בבית, סעו לחו"ל או התבודדו בצימר - העיקר שתעשו את מה שעדיף מבחינתכן. בהתחלה יהיו כמה הרמות גבה, אבל תוכלו לתרץ זאת במחלה או באילוצי החופש מהעבודה. 

ההרגשה הטובה שלכן חשובה יותר מהכל. חג שמח!