תדאגו שיהיה לכן טוב. השאר כבר יבוא מעצמו.

אני יכולה לשים את האצבע על מספר גורמים שאפשרו לי בסופו של תהליך להכיר את בן זוגי: אופטימיות ועבודת חיפוש מאומצת, כבר אמרתי. חשבון נפש והסתכלות פנימית, שעליהם אדבר בהמשך. והפרוייקט במשרד הממשלתי, שאודותיו אספר לכן עכשיו.

כיועצת חיצונית, נשלחתי מטעם החברה שבה עבדתי לבצע פרוייקטים בארגונים שונים, לעיתים במסגרת פגישות קצרות אך לעיתים לשהיה לתקופות ארוכות. חלק מהארגונים אהבתי יותר וחלק פחות, אך במשרד הממשלתי האחרון שבו עבדתי היה משהו מיוחד. משהו אחר.

הגעתי לשם לפני כארבע שנים, ללא ציפיות מיוחדות, וכבר בתחילת עבודתי חשתי באוירה יוצאת דופן: שיח תרבותי בין האנשים, ללא הרמת קול ותוך כבוד הדדי ופרגון, עבודה בסביבה רגועה, שאינה תחת לחץ, והכי חשוב מבחינתי: איש הקשר במשרד, ששימש כבוס שלי, היה משיכמו ומעלה. מסוג המנהלים שנעשה עבורם הכל, גם מבלי שיבקשו זאת.

לאט לאט מצאתי את עצמי נהנית יותר ויותר ללכת לעבודה, מתחילה להיות יותר רגועה (מה שלא מאפיין אותי) ופוחדת מהיום שהפרויקט הזה יסתיים.

לצערי, לפני מספר חודשים הפרוייקט אכן הסתיים.

במסיבת הפרידה שערכתי לחברי למשרד הודיתי להם על התקופה המקסימה וגם שיתפתי אותם במשהו נוסף: 4 חודשים לאחר שהתחלתי את הפרויקט במשרדם, הכרתי את בן זוגי לחיים והשאר היסטוריה. הסברתי להם שלא בכדי אני מעלה מידע זה: לדעתי יש קשר בין הדברים כיוון שכאשר טוב לאדם, הוא גם מקרין זאת, ועל כך אני מודה להם.

יתכן ולא כל כולם ירדו לסוף דעתי, אבל אתן, רווקות יקרות, נסו לעשות זאת, כי אכן יש קשר בין הדברים. אני לא מגזימה. לא ניתן להקרין אושר ושמחה כאשר לא טוב לנו, ורובנו אוהבים לשהות בחברת אנשים שמעלים לנו את המורל, ולא להפך.

בנות, תדאגו שיהיה לכן טוב. אם לא טוב לכן בעבודה, נסו לשפר את המצב או החליפו מקום עבודה. אם רע לכן בקשרים בינאיישיים כלשהם (בין אם במשפחה או עם חברים), דאגו לפתור את המחלוקות. אם רע לכם עם עצמכם, שוחחו על כך עם אנשי מקצוע והם כבר יידעו כיצד לעזור לכן. זכרו, שאינכן יכולות להקרין אושר כאשר לא טוב לכן. זה לא הולך.

כאשר לכן יהיה טוב. השאר כבר יבוא מעצמו.

המכרים של הרווקות, מה אתכם?

סלחו נא לי, רווקות יקרות, שאין כתבה זו מיועדת הפעם לכן אלא לסובבים אתכן (תפקידכן יסתכם בהעברת הכתבה לסובבים).  

הורים יקרים, אחים, דודים, בני דודים, חברים, שכנים, חברים לעבודה וכל מי שמכיר רווקה.

אני פונה אליכם כי גם לכם יש תפקיד נכבד בעולם הרווקות, על אף שאינכם חלק ממנו. אתם יכולים לתמוך ברווקות, לעודד אותן, לנסות לשדך להן, והכי חשוב – לא להציק להן בשאלות טיפשיות, כמו מתי תתחתנו.

לקרוא ולהפנים:

מה לא להגיד

אסור באופן מוחלט להגיד לרווקה את המשפטים הבאים: "למה את רווקה?", "מתי תתחתני?", "אם תהי בררנית תשארי רווקה / בתולה זקנה כל חייך". יתכן ויש עוד משפטים דומים, אבל אני מתארת לעצמי שהבנתם את הפואנטה. אין טעם לשאול את הרווקה מתי היא תתחתן כי תאמינו לי שהיא לא יודעת. אין טעם גם לשאול אותה למה היא רווקה כי התשובה באנאלית (אולי היא עדיין לא מצאה???).    

אסור באופן מוחלט להתערב בדרישות הרווקה מהבן זוג לעתיד (הגדרות חיפוש). אחד הדברים שהכי שנאתי ברווקותי שהיו שואלים אותי למה חשוב לי גבוה אם אני בעצמי לא גבוהה. מה א-כ-פ-ת לכם? אין טעם גם להגיד לרווקה שאם היא מחפשת איש שיחה זה לא רלוונטי, כי אחרי הילד הראשון מדברים רק על פיפי וקקי. הרווקה לא מחפשת ממקומכם אלא ממקומה, וחוצמזה גם לי יש ילדה קטנה ועדיין אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחות בנושאים אחרים עם בן זוגי.  

כל ביקורת על היות הרווקה רווקה אסורה בהחלט, ואל תגידו לי עכשיו שזו ביקורת בונה, כי לא רק שאינה בונה,   היא גם מרחיקה ממכם את הרווקה לצמיתות. 

מה כן להגיד

לדבר על מגוון רחב של נושאים ולא רק על תחום ההכרות. רוצים תזכורת? איך הולך בעבודה / לימודים, איך הדירה, איך היתה החופשה, מה את קוראת וכו'. לא תאמינו, אבל לרווקה יש עולם שלם משלה חוץ מרדיפה אחר המיועד. 

כשמדברים על תחום ההכרות - לעודד לעודד ולעודד. לספר כדרך אגב על זוגות שאתם מכירים שהתחתנו בגיל מאוחר, להעלות נוסטלגיה מתקופת הרווקות שלכם, להקשיב לסיפורים על מפגשי ההכרות ולתבל בהומור. אפשר כמובן לתת עצות (כגון: איפה כדאי להכיר, איך לחזר ועוד), אך לא בנימה של ביקורת.  

לארח ולהזמין לצאת

למרות שעברו מספר שנים, אני עדיין חבה תודה לזוגות החברים שהיו מארחים אותי בערבי שישי או בכל יום אחר, מאכילים אותי (הם ידעו שאצלי יש רק חלב לקפה), מתעניינים בשלומי ובעולמי הרחב (ולא רק הזוגי) ונותנים לי הרגשה של מלכה ליום אחד. יש לי משפחה חמה ואוהבת ואנחנו מתראים בתדירות גבוהה, אבל תמיד זה נחמד שיש לך עוד בתים שבהם אתה מרגיש בבית...

ההזמנה לא חייבת להיות רק אליכם הביתה, אלא גם לצאת לבלות, לטייל, להצטרף למפגשים עם חברים ועוד.

לנסות לשדך

אני בטוחה שכל אחד מכם מכיר לפחות מספר פנויים (רווקים, גרושים, אלמנים) ויכול לשדך ביניהם ואם אין התאמה, אז יכול להתעניין אצל מכריו אם יש ברשותם פנויים אחרים. לדעתי לזווג זיווגים זו אחת המצוות היפות ביותר שיש. ברווקתי היו מספר אנשים שלא הפסיקו לשדך לי (וגם להם אני חבה תודה), עד שכבר לא היה נעים לי לבשר להם שגם הפעם זה לא הצליח. 

אני לא מקבלת את כל התירוצים ש"ניסיתי פעם וזה לא הצליח" או "אם זה לא יצליח אני לא רוצה להיות באמצע". שדכן יקר, אנחנו נודה לך על הכוונה הטובה לשדך ואם זה לא יצליח, אני מבטיחה לך שלא נתבע אותך.  

אם כולנו ננהג ככתוב לעיל, ננעים לרווקות את תקופת הרווקות ונעזור להן להגשים את החלום (בתנאי, כמובן, שהן מעוניינות בו...). 

רווקות יקרות: אתן לא אכזבה להוריכן

את רווקה מתבגרת, החברות מהילדות כבר נישאו (והביאו לפחות את הצאצא הראשון) ואת באה לבקר את הוריך בשכונת ילדותך, במקרה הטוב עם הכלב במקרה הגרוע לבד. את מרגישה שאכזבת את הוריך ו-ב-ג-ד-ו-ל.

בואו נדבר על זה.

רווקות רבות חשות שהן אכזבו את הוריהן בשל העובדה שטרם התחתנו והקימו משפחה. חלקן  הקטן שמעו זאת ישירות מהוריהם (או דרך גוף שלישי) וחלקן האחר מרגישות זאת, גם מבלי ששמעו את הדברים נאמרים בקול.

תחילה, הרשו לי להתחלחל מאותם הורים שאמרו לבנותיהם, ישירות או בעקיפין, כי הם מאוכזבים מהן. הורים אלה מתעלמים מהעובדה הבסיסית, שחייהם של ילדיהם הם שלהם בלבד ורק הם קובעים את קצב החיים וגם אם הקצב נכפה עליהם, זה לא מקור לאכזבה. אני מאוכזבת מהורים אלה, שבמקום לתמוך בילדיהם ולעודד אותם, הם עוד כופים עליהם את רצונותיהם האגואיסטים ומעמיסים עליהם רגשי אשמה בלתי מוצדקים (עבדה איתי פעם בחורה רווקה שאמא שלה אמרה לה חד וחלק שעד שהיא לא תביא ילד אין לה מה לבקר אותה, כי הרי מה יש להן לעשות ביחד???). אם אותם הורים רוצים נכדים שיאמצו, יש מספיק ילדים שישמחו על כך. אני, לעומתם, לא רואה בביתי מכונה להולדת נכדים.

לגבי שאר ההורים, שלא אמרו זאת, לא רק שאין לנו כל הוכחה לכך, אלא אני בכלל לא בטוחה שהם אכן מאוכזבים. מה שמבחינתנו, הרווקות, נראה כאכזבה להורינו, מבחינתם זה לא חייב להיות כך, במיוחד אם הם טיפוסים אופטימיים.

ההורים מאוד רוצים שנסתדר בזוגיות ונקים משפחה וזה לגיטימי ביותר, אבל זה לא אומר שהם מאוכזבים מאיתנו, או שהם נהנים מאיתנו פחות ממה שהם נהנים מאחינו ואחיותינו הנשואים. ההנאה היא פונקציה של עד כמה אנחנו מסתדרים איתם ובאיזו תדירות אנו מתראים. זוג חברים של הורי נהנים הרבה יותר מביתם הרווקה שגרה לידם, מאשר מביתם הנשואה שגרה בחו"ל, שבשל המרחק הם לא מתראים איתה ועם בני משפחתה.

מפרספקטיבה של מי שעברה ועוברת את שתי התקופות הנ"ל, אני יכולה להגיד לכן בוודאות שההנאה של הורינו מאיתנו כשאנו רווקות היא אחרת לגמרי מההנאה כשאנו בעלות משפחה. ברווקותי, כשהייתי מגיעה להורי, היינו משוחחים רבות, רואים ביחד סרטים, יושבים בבתי קפה (במיוחד עם אימי) ויוצאים לטיולים יומיים של קק"ל (מומלץ מאוד!). כיום, הסרטים ירדו מהפרק, הטיולים מתקיימים אחת ליובל ונשארו רק מעט שיחות עם הרבה הפרעות של ילדה קטנה ומתוקה. כיום ההנאה שלהם היא בעיקר מהנכדה ומלראות אותי נהנית ממנה ומאבא שלה.

אז בפעם הבאה שתפגשו את הוריכן נצלו כל רגע נתון להנאתכן ולהנאתם. שבו לכם בבית בכייף או צאו למקום שכולכם אוהבים. זכרו, כי ההנאה הספציפית הזו לא תחזור יותר.

לא להכנע לתכתיבי החברה!!!

אפתח בסיפור: חברתי הטובה יצאה מספר שנים עם בחור מקסים.

ואז כולם שאלו: לא הגיע הזמן להתחתן? הם התחתנו.

ומה עם ילד? הביאו ילד.

רגע, מה רק אחד? ישאר לבד המסכן? נולד השני.

לא יתכן, אמרו כולם, הנורמה היא שלושה ילדים במשפחה. נולד השלישי.

ובכך חשבה חברתי שיפסקו ההצקות. אלא שלא. שכנה אחת נזכרה שחברתי לא עובדת (התמזל מזלה להתחתן עם מיליונר ושימותו הקנאים), אז היא שאלה אותה בכעס כיצד יתכן שאינה עובדת...

מדוע אני מספרת לכם את כל הסיפור הארוך הזה? כי תכתיבי החברה וההצקות בגינם לא מפסיקים ברגע שמתחתנים או מביאים ילד. הם ממשיכים כל החיים, ואם לא נעצור אותם בזמן, אז נועדנו לחיי עבדות. החטטנות מתחילה בשאלות, ממשיכה באמירות / תוכחות ואף פעם לא מסתיימת.  

כל רווק ורווקה מכירים עצות אחיתופל כמו "אל תחכה יותר מדי כי תשאר בודד ואומלל", "תביאי ילד לבד" ועוד. לחיות בזוגיות, להתחתן ולהביא ילדים הם החלטות אינדוידואליות הרות גורל, שרק האדם עצמו יכול להחליט לגביהם, מתוך מקום פנימי שלו. בקבלת החלטות אסור להיות מושפעים מתכתיבי החברה, כי מה שטוב לאחרים לא חייב להיות טוב לנו, ואני בספק אם רוב האנשים עשו את מה שטוב להם או שפשוט נכנעו לתכתבי החברה.  

לישראלי הממוצע יש תכונה נוראית להכנס לורידים של האחר, גם אם לא ביקשו ממנו. הוא בטוח שהוא יודע הכי טוב מה האחר צריך לעשות, גם אם הוא מכיר אותו לא יותר מחמש שניות. הוא חושב שהוא יכול לתת דוגמא אישית גם אם החיים שלו בזבל. פשוט נורא. אני מכירה בחורה אירופאית שבאה לארץ בגיל 28 וכולם שאלו אותה למה היא רווקה, וכשהיא חזרה בגיל 38 לארץ מולדתה, אף אחד שם לא חשב לשאול אותה את השאלה המטופשת הזו. אולי אנחנו עם סגולה אבל בעניין הזה יש לנו הרבה מה ללמוד מעמים אחרים.

החטטנות וההצקות לא מגיעים ממקום של דאגה, אלא מפחד ותסכול. יש כאלה שלא מסוגלים ללכת כנגד הזרם ומפריע להם שאחרים עושים זאת. מי שבאמת דואג לרווקים לא יציק בשאלות/אמירות אלא יפעל לטובתם (יעודד, ישדך, יזמין אותם ועוד).

גם אני, ש"תרמתי" את תרומתי לחברה והפכתי לזוגית עם ילדה, עדיין חשופה להצקות הנ"ל (אבל זה כבר סיפור לכתבה אחרת), לכן, אל תכנעו לתכתיבי החברה ועצרו אותם מיד בהתחלה.

ארוחת החג

עד גיל 30 לא הבנתי מדוע החגים מהווים בעיה לרווקים.

ארוחות החג במשפחתי היו מאז ומתמיד קרקס אחד גדול, מלווה בהמון רעש ושמחה. לארוחה הוזמנו בני משפחה וגם כמה נספחים (חברים, שכנים וכו'), ומלבדי השתתפו בארוחה עוד רווק אחד עוד שניים, כך שלא הרגשתי חריגה.

בתחילת שנות ה- 30 שלי עברתי מספר פרידות, שלמזלי ה"טוב" התרחשו בתקופות החגים, מה שהשאיר טעם רע מתקופות אלה. נוסיף איזו הערה לא במקום של קרובת משפחה ("נקווה שבחג הבא אורלי סוף סוף תתחתן"), ונבין למה החלטתי להשאר בחג הבא בבית, למרות הפצרותיהם של בני המשפחה.

הגיע אותו ערב חג, ראש השנה כמדומני, וכבר משעות אחר הצהרים הרגשתי איך תל אביב מתרוקנת. אני חושבת שבשעה שבע בערב נשארו קומץ אנשים במרכז העיר, ואני ביניהם. התחלתי להרגיש בודדה, התלבשתי, יצאתי מהבית וחיכיתי שעה (!) למונית שתביא אותי למקומי הטבעי - ארוחת חג משפחתית.   

 בנות, ארוחת חג זו זכות ולא חובה. מבחינתי, ארוחת החג הוא אירוע מקסים, שנועד לכנס את המשפחה המורחבת, לשיר, לשמוח ולאכול טוב (ואם בכך אנחנו גם משמרים את המסורת - מה טוב). 

אין שום סיבה בעולם שבארוחת החג תרגישו לא בנוח!!

אם ההערות וה"ברכות" בנוגע לרווקותכן מפריעות לכן - תבקשו חד משמעית שיפסיקו אותן או שתעבירו את המסר באמצעות גוף שלישי. במקרה שלי, הורי העבירו את המסר וההערות פסקו לחלוטין. אין לי ספק שתגובות כמו: "רק רצינו לברך" ו- "איזה רגישה" לא יאחרו לבוא, אבל תזכרו שזכותכם המלאה ליהנות מהחג מבלי שיכנסו לכן לחיים.

אם הנוכחות בערב חג ארוכה מדי עבורכן, אתן יכולות להגיע ישר לארוחה ולצאת עם סיומה, בטענה ש"יש לכן תכניות". במקרה זה, חשוב להגיע בכוחות עצמכן ולא כ'טרמפיסטיות'.  

אתן יכולות גם לנסות להביא אתכן לחג ידיד או חברה, שאין להם איפה לחגוג את החג, וכך תרגישו פחות לבד ועל הדרך גם תפנו את אור הזרקורים לאורח החדש (וגם תעשו מצווה). 

אם הבית המארח פתוח להולכים על ארבע, תביאו את כלבכם, הוא כבר ישעשע את כולם...

למרות כל מה שכתבתי, אם אתן עדיין חוששות להרגיש לא בנוח בארוחה - אל תגיעו. השארו בבית, סעו לחו"ל או התבודדו בצימר - העיקר שתעשו את מה שעדיף מבחינתכן. בהתחלה יהיו כמה הרמות גבה, אבל תוכלו לתרץ זאת במחלה או באילוצי החופש מהעבודה. 

ההרגשה הטובה שלכן חשובה יותר מהכל. חג שמח!