פגישה עיוורת ולא כראיון עבודה

נניח שאתן עייפות מיום עבודה ולא מתחשק לכן פגישה עיוורת במקום לא קונבנציונלי, כפי שהצעתי בפוסט הקודם "פגישה עיוורת ולא בבית קפה". רווקות יקרות, שימו לב כיצד ניתן לקיים את הפגישה בבית קפה, מבלי שתרגישו בראיון עבודה.

תחילת הפגישה – גם אם במבט ראשון הבחור לא נראה לכן, חייכו חיוך גדול ואפילו לחצו ידיים בחום (אני לא בעד נשיקה, אפילו על הלחי, זה אינטימי מדי לשלב הזה). המחווה הקטנה הזו תשבור את הקרח ותוריד את מפלס הרשמיות.

ישיבה - אל תשבו אחד מול השני (רק חסר לכן כסא מנהלים ואתן ממש מראיינות), אלא אחד ליד השניה, ובתרגום לגאומטריה: אם לשולחן יש 4 דפנות, אז בדפנות הסמוכות ולא המקבילות. במצב הזה, לפחות כלפי חוץ הפגישה לא תראה כראיון עבודה.

תחילת השיחה - בשום פנים ואופן לא להתחיל לשאול את השאלות הבנליות כמו איפה למדת, מה עשית בצבא, ומתי בפעם האחרונה היית במערכת יחסים. תשאלו שאלות לא מחייבות, כגון איך היה סוף שבוע? מה עשית בחג? משאלות אלה ניתן ללמוד המון על התחביבים של הבחור, קשר עם חברים, משפחה וכו', מבלי להעיק עליו בשאלות נדושות.

אם יש רגע שקט – לא נורא, גם אחרי כמה שנות זוגיות הוא יכול להופיע. מותר לכל אחד להרהר לעצמו, וזה בסדר. אם השקט נמשך אפשר להחזיר את השיחה באמצעות ביקורת מצחיקה על בית הקפה או על האנשים שיושבים בו.

אורך הפגישה – גם אם היתה כימיה מדהימה, יש לסיים את הפגישה אחרי שעה, שעה וחצי. מניסיון, כאשר הפגישה הראשונה נמשכת מספר שעות נוצרת רמת ציפיות גבוהה מדי, לפחות לאחד משניכם, מה שלא רצוי בכלל.

סיום הפגישה - שאלו את הבחור אם זה בסדר מבחינתו לבקש חשבון ורק אז תבקשו מהמלצרית. בשום פנים ואופן אל תערכו שיחת סיכום בנוסח "דרכנו לאן" – זה מעיק!! כשתצאו מהבית קפה, תפרדו יפה מהבחור.

מה להגיד כדברי פרידה? אעביר לכן את שיטתי: כשידעתי שאין סיכוי בעולם שארצה לראות שוב את הבחור, לא אמרתי כלום. כשהפגישה היתה רק "ב-ס-ד-ר" ולא ממש היה אכפת לי אם הבחור יתקשר או לא, אמרתי "היה נחמד". וכשרציתי שיהיה המשך לקשר אמרתי "היה מאוד נחמד, אשמח מאוד אם תתקשר". מוזמנות לאמץ את השיטה.

יישמו את ההמלצות כבר בפגישה הבאה. שיהיה בהצלחה!!!

פגישה עיוורת ולא בבית קפה

את מגיעה לפגישה, המראיין יושב מולך. הוא שואל אותך מספר שאלות, את עונה לו. את שואלת אותו מספר שאלות, הוא עונה לך. לא, זה לא ראיון עבודה. זו פגישה עיוורת.

הורים של רווקים/רווקות סיפרו לי לאחרונה, עד כמה ילדיהם עייפים מהפגישות העיוורות, או כפי שהם כינו זאת - ה"ראיונות האלה". הסכמתי איתם. סיפרתי להם שכאשר הייתי רווקה, היתה לי תקופה שחיפשתי עבודה, אז בבוקר התקיימו ראיונות העבודה ובערב הראיונות ה"אישיים". אוי, כמה שזה היה מתיש.

בנות יקרות, אומר לכן מה שאמרתי לאותם הורים: הפגישות העיוורות לא חייבות להתנהל כראיונות עבודה. אתן בהחלט יכולות לשנות זאת.

בפגישה הראשונה יותר חשוב לבדוק את ההתנהגות של הצד השני ואם יש כימיה, מאשר לדעת איפה הוא היה בצבא (ולא שחלילה אני מזלזלת בצבא). האינפורמציה על הבן זוג יכולה להתקבל בקצב איטי יותר ולכן לא חייבים להפגש דווקה בבית קפה או בבר, ששם הפגישה מושתתת על שיחות אישיות.

רוצות רעיונות? נתחיל:

טיולים רגליים – כמה נחמד, בעיקר בערבי הקיץ ואם יש לכן כלבים, הם גם יודו לכן על כך. שימו עליכן נעליים נוחות, לבוש לא מחוייט מדי, והתחילו לצעוד במסלולים המסודרים להולכי רגל. מנסיון, בהליכה המתח יורד, האווירה יותר נינוחה, ועל הדרך אתן מרוויחות קצת כושר ואולי גם נופים יפים....

סנוקר – לא, זו לא בדיחה. היו לי שתי פגישות עיוורות שהתקיימו בסנוקר ושתיהן זכורות לי כפגישות נחמדות. אני זוכרת שבפגישות היינו עסוקים בעיקר במשחק וכשהתיישבנו לבסוף  לשתות בירה (כמדומני), התנהלה השיחה באווירה פחות פורמלית ועל נושאים שקשורים יותר למשחק ולמקום.

באולינג – אני לא קיימתי פגישות בבאולינג אבל מנסיון של חברים, זה על אותו עיקרון של הסנוקר.

סרט – לא תאמינו, אבל גם פגישה כזאת היתה לי. ראינו את הסרט "סיפורי בתי קפה" שאני ממליצה עליו בחום. לשאלתכן, "אז מתי שוחחתם"? אז ככה, בזמן הפרסומות שלפני הסרט, קצת בהפסקה ובהליכה הרגלית שאחרי הסרט (וכפי שכתבתי, זה לא מה שחשוב בפגישה). לא זכור לי שהיה המשך לפגישה, אבל כן זכור לי שמאוד נהנתי ממנה, וזה לא פחות חשוב.

ניתן גם לקיים פגישה עיוורת בבית קפה או בבר, שלא באווירה של ראיון עבודה, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

זכרו, שככל שיהיה לכן יותר נחמד בפגישות, כך תתעייפו מהן פחות ולא תגיעו למצב של קריסה טוטאלית.

האם לתת צ'אנס לפגישה שנייה?

את יוצאת עם בחור לפגישה עיוורת, השיחה מתנהלת על מי מנוחות (מה שאומר שאין התלהבות יתרה אך גם אין דחיה מוחלטת), ובסופו של הערב את שואלת את עצמך האם לתת לבחור צ'אנס נוסף, כן או לא.

מצד אחד, חבל לבזבז את הזמן על משהו, איך נקרא לזה בעדינות - לא מריח ולא מסריח, במיוחד כשכבר עייפת מפגישות רבות ואת גם לא רוצה לטפח ציפיות ולהתאכזב מחדש. מצד שני, אם אין סיבה לשלול, אז למה לעשות זאת?

זה הזמן, רווקה יקרה, להקשיב לרחשי ליבך, לתחושת בטנך ובעיקר להתנהגותך:

אם את מתחמקת מלענות לטלפונים שלו, דוחה את הפגישה הבאה שוב ושוב ומחפשת תירוצים נוספים לביטולים הבאים - רדי מהנושא, זה לא זה, גם אם "על הנייר" הבחור הוא מציאה. לפגישה הולכים מתוך רצון טוב ולא בכח. אבל אם את מרגישה, עמוק מבפנים, שאת רוצה לראות שוב את הבחור, מוצאת את עצמך חושבת עליו, מחכה לפגישה הנוספת ואולי כבר מתכננת מה ללבוש - תני צ'אנס ובגדול.

הרושם שקיבלת מהבחור בפגישה הראשונה עשוי להשתנות בהמשך (ועשוי גם לא) ולכן, כל עוד לא שללת את הבחור במאה אחוז, את חייבת לתת לו צ'אנס נוסף (זו סיבה נוספת לכך שרצוי לסיים יפה את הפגישה הראשונה ולהשאיר פתח להמשך).

קשרים רבים מסתיימים בפגישה השנייה, אבל לפעמים נדרשת הפגישה הנוספת כדי לקבל החלטה ולכן כבודה במקומה. אם יש לך אפילו ספק קל שבקלים, אל תוותרי עליה. יתכן וגם אחרי הפגישה השנייה לא תצליחי לקבל החלטה וידרשו פגישות נוספות, אך מה שחשוב, שלקראת כל פגישה תרגישי שאת רוצה לראות את הבחור.

ולבסוף, ווידוי קטן: אם מישהו היה אומר לי, שמהפגישה הראשונה שלי עם בן זוגי שיחיה, יתפתח קשר של ארבע שנים כולל ילדה מדהימה, הייתי פשוט מגחכת. ישב מולי בחור שנראה טוב, רציני ואדיב, אך כל השיחה בינינו הסתכמה בנפלאות מכשיר ה- GPS שברשותו, כשאני בכלל לא מתעניינת בטכנולוגיה. בסיום הפגישה נפרדנו במשפט הבנאלי- "היה נחמד". למחרת הוא שלח לי מסרון שמצדו ניתן להפגש שנית, וכיוון שלא היתה לי סיבה לשלול, עניתי בחיוב. שיחת הטלפון הבאה חיזקה בי את ההרגשה שאני אכן רוצה לראות אותו שוב ובתוך תוכי אפילו מחכה לפגישה.

השאר יכתב בספרי ההיסטוריה. 

להשאיר את העבר בבית

את מכירה בחור דרך האינטרנט / חברים משותפים, אתם משוחחים בטלפון ומחליטים לצאת לפגישה עיוורת. פגישה מספר אחת עם הבחור, פגישה מספר 100 במונה הפגישות העיוורות.

ערב הפגישה מגיע.

את בוודאי שואלת את עצמך, בציניות מלווה בייאוש (או להפך), למה בכלל לצאת מהבית אם 99 הפגישות הקודמות לא הובילו לשינוי הסטאטוס מרווקה לנשואה, או בקיצור מ- "ר" ל- "נ". את צודקת בשאלתך. את עייפה מהפגישות העיוורות, שמעצם טבען מתנהלות כמו ראיונות עבודה, מאוכזבת מהציפיות שנגוזו ומרגישה איך הלאות מתחילה להתפשט לך בכל הגוף. אין ספק שהדבר שאת הכי רוצה לעשות זה להכנס למיטה, לבהות בטלוויזיה ולשכוח מכל העולם ואישתו.

אני לא יודעת אם הפגישה הספציפית הזו תוביל לנחלה שאת כל כך מחכה לה, אבל אני בטוחה בדבר אחד: אין לך ברירה אחרת, אלא ללכת לפגישה. אם את מעוניינת בזוגיות והבחור עבר את מבחן הטלפון (נדיר בימינו), את חייבת לצאת לפגישה ולהשאיר את שק האכזבות בבית, סגור ונעול הרמטית. גם אם יצאת למאות פגישות עיוורות בחייך (אחי הציניקן אומר שעברתי את ה- 1000, אבל לדעתי הוא מגזים), את חייבת להתייחס לפגישה הזו כפגישה ראשונה בחייך ולהעניק לבחור את ההזדמנות המגיעה לו. הוא לא אשם אם האקס האחרון הבריז לך דקה לפני החתונה או הבחור שלפניו עלה לך על העצבים עוד לפני שתמה הפגישה הראשונה. 

אני יודעת עד כמה קשה לעשות את ההפרדה בין העבר להווה, אבל אם את רוצה עתיד אחר את לא יכולה להישאר עמוק בעבר. את צריכה להביט קדימה ולפתוח דף חדש.

ועכשיו נתמקד בפגישה העיוורת: הגיעי אופטימית לפגישה, חייכי לבחור שעומד מולך ולחצי את ידו בחמימות. נהלי איתו שיחה נעימה, תוך הקשבה מלאה. אל תשווי את הבחור לבחורים אחרים, במיוחד לא לאקסים שלך, שככל שחולף הזמן אנו נוטים לזכור להם רק את הטוב. אל תשאלי את הבחור אודות הקשרים הקודמים שלו כי זה מוקדם מדי וגם לא רלוונטי, ואם הוא שואל אותך, תעני לו שתשמחי לשתף אותו בשלב מאוחר יותר (אני לא סבלתי ששואלים אותי על הקשרים הקודמים שלי, במיוחד בשלב כל כך מוקדם, ואני מאמינה שהמידע הזה מתקבל גם ללא צורך בחקירות).

זכרי שכל מערכת יחסים החלה בפגישה ראשונה. שיהיה בהצלחה!!