מה זה, לכל הרוחות, בררנית?

ניסיתן פעם לשאול את עצמכן מה זאת אומרת "בררנית"? הרי כל רווקה מתחילה שומעת את המילה הזו לפחות מאה פעמים ביום, גם אם לא ערכה סלקציה מימיה.

סביבתנו הנחמדה הדביקה סטיגמה לרווקים ולרווקות שהם בררנים. נו, אתן יודעות, מסוג המשפטים שעוברים מדור לדור, מבלי שאף אחד יעצור לרגע לחשוב אם זה נכון או לא (לא נורא, גם אחרי שתתמסדו תמשיכו לשמוע משפטים מסוג זה, כמו "לא מגדלים ילדים בתל אביב"). מעבר לכך, יש אנשים שחושבים שזאת חוצפה מצד הרווקים והרווקות שיהיה להם בכלל דרישות, שהרי אם הם הגיעו לגיל זה הם צריכים להגיד תודה לכל מי שמוכן להתחתן איתם... 

אז מה זה בררנית? כשאנו מחפשות בן זוג יש לנו דרישות ממנו, וזה לגיטימי ביותר. לא קונים חתול בשק. השאלה היא, כמה דרישות חובה יש לנו מהבחור (או, במילים אחרות, הגבלות) ועד כמה הן ישימות בחברתנו.   

נתחיל עם הכמה. היתה לי חברה שחיפשה בחור אקדמאי (תואר שני לפחות), גבוה (לפחות 1.85), ובעל ממון (לפחות דירה אחת בבעלותו). בנוסף היא דרשה שיהיה בהיר שיער ותכול עיניים, שאפתן וכריזמתי. אין לי מושג מהו הסטטוס העדכני של הבחורה, אבל אני חייבת לציין שבחמש עשרה שנות הכרותי אותה, היה לה קשר רומנטי אחד שנמשך שבועיים בלבד...

הנוסחה היא פשוטה - ככל שנגדיל את הדרישות כך נקטין את המאגר של הבחורים הפוטנציאלים. לכן מומלץ לבחון שוב את הדרישות שקבעתן ולהשאיר רק את הדרישות שהן חובה.

אבל זה לא מספיק. חשוב לראות גם עד כמה ההדרישות שלנו ישימות בחברתינו. אם נחפש, למשל, בחורים שגובהם מעל שני מטר יולא יהיו לנו עוד דרישות, אז מצד אחד זה יפה שיש לנו רק דרישה אחת, אבל במדינת ישראל, שלא כמו בהולנד או ארה"ב, כמות הבחורים העונים על הפרמטר הנ"ל שואף לאפס, כך שלא מספיק להוריד את כמות הדרישות, חשוב לשים לב שהן גם יישימות.

תמיד יהיו הגבלות וזה בסדר. אנחנו לא רוצות לקחת כל אחד. חשוב רק שההגבלות לא יהיו כה קשות עד שלא יהיו בחורים שיענו עליהם.

לכן, בנות, אם לדעתכן אין לכן הרבה דרישות והדרישות הן יישימות, אז בפעם הבאה שיאמרו לכן שאתן בררניות, פשוט תגחכו ותמשיכו הלאה.

בסוף כולם מתחתנים – חלק ב'

זוכרות שהבטחתי שיש עוד מקרים רבים של רווקים/ות שהתמסדו מעל גיל 35? אז הנה רשימת המשך לפוסט "בסוף כולם מתחתנים - סיפורים אמיתיים" (גם הפעם חשוב לי לציין שאני לא בקשר עם חלק מהאנשים, ולכן יתכן שמספר הילדים השתנה).

נתחיל עם נספחים ששכחתי לכלול בפוסט הקודם: קרוב משפחה התחתן בגיל 33 ויש לו שני ילדים. לחברה שלי ד' יש חברה נוספת שהתחתנה אחרי גיל 40. במקום העבודה הראשון היה בחור שהתחתן קרוב לגיל 50. 

התמונה תודות לריקי רייכמן "עוגות קסומות" http://www.magicalcakes.co.il/ 

נמשיך עם מכרים של חברים: לחברה שלי ב' יש חברה שהתחתנה בגיל 33 ואילו אחותה התארסה בגיל 37. בת דודה של חברה שלי מ' התחתנה בסביבות גיל ה- 35 ולפני שנה נולד בנה הראשון. חבר של ידיד שלי התחתן בגיל 39 עם בחורה בת 32 ובפעם האחרונה ששמעתי עליו אישתו היתה בהריון השני.   

נמשיך עם הצד של אחי: אחות של חבר שלו התחתנה בגיל 37. ידידה שלו הכירה את בן זוגה אחרי גיל 35 וכעת היא בהריון. ידידה אחרת שלו נכנסה להריון בגיל 39. עוד ידידה שלו הכירה בחור בגיל 35, הביאה איתו את הילד הראשון, הם נפרדו ולאחר כשנתיים התחתנה עם בחור אחר והביאה ילד נוסף.   

לא תאמינו, אבל גם האקסים הביאו קצת אינפורמציה בנושא: חבר שלי לשעבר התחתן בגיל 34. אחות של אקס אחר הכירה בגיל 37 את בן זוגה (שקטן ממנה ב- 10! שנים) ולאחר כשנה נולד בנם הראשון. אקס של חברה שלי התחתן בגיל 45.

נזכיר את הרווקות מהדורות הקודמים: חברה לעבודה התחתנה לפני עשרים שנה וילדה את ביתה בגיל 43. אמא של קרובת משפחה התחתנה לפני חמישים שנה בגיל 36, ולאחר שנה נולד בנה הבכור.

ונסיים עם המקרה הכי אישי: אני הכרתי את בן זוגי בגיל 38 ולאחר שנתיים נולדה ביתנו המקסימה, לאחר הריון מהיר וטבעי...

רווקות יקרות: תאמינו באהבה, תעבדו קשה ובסוף זה יגיע!!

יש לי ילדה אחת (מדהימה!) ו...זהו, סגרתי את הבאסטה

יש לי ילדה בת שנתיים. הילדה הכי מקסימה בעולם. כ-ן, אני אובייקטיבית. הבאתי אותה בגיל מאוחר, כך שהיו לי שנים רבות לדמיין לעצמי כיצד היא תראה ואני יכולה להגיד לכן בשיא הכנות, שהתוצאה מוצלחת באלפי מונים מהדמיון.

הילדה שלי מלאת חיים, חכמה, יפה, מצחיקה, פעלתנית, מוכשרת ובקיצור, בעלת כל התכונות החיוביות שיכולות להיות בילדה אחת. אה, כמעט שכחתי, יש לה אומנם פתיל קצר, אבל את זה היא ירשה מאמא שלה, כך שזו לא אשמתה.

התמונה תודות ללינוי נוה "עיצובים לילדים" www.linoy.homepro.co.il

ומדוע אני מספרת לכן בשבחה של ביתי? כי למרות שביתי מדהימה ואני מאוד אוהבת אותה, אין בכוונתי להביא ילדים נוספים לעולם. זהו. סגרתי את הבאסטה, מבחירה ולא מכורח. אתן שואלות מה הסיבה? פשוט לא בא לי. חד וחלק. אין לי כל רצון לילד נוסף.

אני מאמינה שילד מביאים מתוך רצון חזק, משהו שמרגישים עמוק בבטן, ולא מחוסר רצון. הבאתי את ביתי לעולם כי מאוד רציתי בה, הרגשתי אפילו שלא אהיה שלמה בלעדיה, אך את אותו רצון והרגשה אני לא חשה כלפי ילד נוסף.

ביתי מספקת עבורי את כל החוויה האמהית: אני מאוד נהנת ממנה, מסוגלת לשחק איתה שעות על גבי שעות,  דוחקת הצידה כל עיסוק שלא הכרחי כדי להיות איתה ובשאר הזמן - כמעט ולא מפסיקה לחשוב עליה. אבל זהו מבחינתי. החוויה האמהית מלאה עד אפס מקום. אין לי צורך בחוויה אמהית נוספת.  

אני גם מאוד מתלהבת מכל דבר חדש שהיא עושה או אומרת (כמו להגיד פפר במקום ספר וים במקום בריכה), אבל זה לא גורם לי לרצות לחזור על אותו תהליך אצל ילד אחר. הבנתי את הפואנטה.

ועכשיו תשאלו, "מה עם אחים ? מסכנה, תגדל לבד". אז ככה, למען גילוי נאות אציין שיש לה שני אחים מצד אבא שלה, שהפרש הגילאים מאוד גדול והם גם לא גרים איתנו. נכון שלגדול עם אח בבית זה דבר מאוד חשוב ומהנה (ובתור אחת שזכתה לאח שהוא גם ידיד נפש, אני יכולה להעיד על כך), אבל להביא ילד רק כדי שישמש כאח של מישהו, ולא מתוך רצון אמיתי בילד עצמו, זה לא לעניין מבחינתי. זה אפילו לא הוגן. אם רוצים את הילד ועל הדרך הוא ישמש גם כאח, על הכיפאק, אבל לא להפך.

ובקשר ל"מסכנה תגדל לבד" - קודם כל אני מכירה לא מעט ילדים יחידים שהם ממש לא מסכנים. אני מאחלת להרבה אנשים להיות מאושרים כמוהם. האושר של הילד הוא פונקציה של גורמים רבים ולא רק של פרמטר "מספר אחים בבית". אני גם מאמינה שאם משדרים לילד שהוא מסכן אז יש סיכוי שהוא באמת יהיה כזה ולהפך. חוצמזה, לא ידוע לי על מחקר שהראה שילד יחיד הוא דכאוני יותר או פחות מילד שיש לו אחים. אין קשר בין הדברים (אם כבר, המחקרים מוכיחים שילדים יחידים הם בעלי רמת אנטלגנציה גבוהה יותר, כך שזה מוכיח שהייתי אובייקטיבית מקודם...)  

אז שלא תבינו אותי לא נכון: אני לא מנסה לשכנע אתכן להביא ילד אחד. ממש לא. אני מאמינה שכל אחד צריך להביא ילדים כאוות נפשו. אני רק רוצה להסביר לכן למה בחרתי להביא ילדה אחת ועל הדרך גם לרמוז לכן, שאין טעם לשאול אותי מה עם הילד השני....

רופא נשים יקר שלי

רווקות יקרות, היום אני רוצה לספר לכן על רופא הנשים שלי, דר' א'. בהמשך תבינו למה.

לפני עשרים שנה, כשעברתי לעיר הגדולה, חיפשתי רופא נשים קרוב לבית (מצרך חובה לכל אישה) וקרובת משפחה המליצה לי על דר' א'. כשהלכתי אליו בפעם הראשונה ראיתי מולי רופא רציני, מקצועי ואדיב, שעונה בסבלנות על כל שאלה, גם אם נשאלה מספר פעמים. 
אימצתי אותו .

התמונה תודות ל"נמשים" http://www.nemashim-baby.com

עברה שנה, חלף לו עשור, ואני המשכתי ללכת אליו, בתדירות זו או אחרת, במקרה הטוב לגלולות במקרה המגרד לפיטריה (תמיד הרגשתי לא בנוח שמסביבי יושבות הריוניות ורק אני מעסיקה אותו בזוטות).

גיל 35 הגיע ואני הייתי בטוחה שהנה, הרופא הנחמד שלי, הולך לשאול אותי מה קורה עם ילד. אבל לא. דר' א' לא הזכיר את הנושא, אפילו לא במילה אחת. כשקראתי בעיתון שיש אפשרות להקפיא ביצית ושאלתי אותו על הנושא (אז האפשרות ניתנה רק בחו"ל), הוא פטר אותי במשפט "תמצאי בן זוג והכל יהיה בסדר".

אז מצאתי את בן זוגי (בגיל 38) ואחרי שנה הודעתי לדר' א' שהחלטנו להביא ילד לעולם. זו היתה פעם ראשונה שראיתי אותו מתרגש, אבל מיד חזר לעניינים והורה לי על הויטמינים שעלי לקחת. כששאלתי אותו מתי נתחיל בטיפולי פוריות, הוא פטר אותי שוב במשפט "תתחילו לעבוד, יהיה בסדר". 

וכך היה.

אחרי 3 חודשים נכנסתי להריון, ללא טיפולי פוריות ואפילו ללא ערכת ביוץ.

במעמד זה אני רוצה להודות מקרב לב לדר' א', על כל השלווה והרוגע שהקרין לי בתקופת רווקותי, שלווה שכל כך היה חשוב לי לקבל, במיוחד ממומחה כמוהו (דר' א' מומחה ביילודה). אין לי ספק, ששלווה זו סייעה רבות לכך שהצלחתי להכנס מהר להריון, למרות גילי המתקדם. 

תודה. תודה. תודה.  

אחרית דבר.

מספר חודשים לאחר שנולדה ביתי המקסימה נזקקתי דחוף לרופא נשים, ולצערי דר' א' לא קיבל באותו יום. מהפחד להכנס לסופ"ש ללא טיפול, הלכתי באופן חד פעמי לרופא אחר. אותו רופא טיפל בי במקצועיות רבה ובסיום הטיפול שאל אותי מתי אני מתכננת להכנס שוב להריון, כי הרי "אני לא צעירה". כשעניתי לו שאני לא מתכוונת להביא עוד ילדים (מלכה יש רק אחת והיא אצלנו בבית), הוא התחיל להרצות לי שאני עושה טעות ושאני ח-י-י-ב-ת להביא עוד ילדים. הוא לא הפסיק את ההרצאה גם כשעזבתי את חדרו...

בסוף כולם מתחתנים – סיפורים אמיתיים

על מנת שתאמינו לי שבסופו של תהליך החתן המיועד מגיע, במיוחד למי שעבדה קשה כדי להשיגו, אני מביאה לכן רשימה של רווקות, וגם כמה רווקים, שרובם התחתנו/התמסדו בגיל 35 ומעלה (חשוב לי לציין שאני לא בקשר עם חלק מהאנשים ולכן יתכן ומספר הילדים השתנה):

נתחיל עם החבורה מהתקופה של סוף שנות ה- 20 ותחילת ה- 30 (המכונה החבורה מהפאב): ה' התחתן בן 35 ויש לו ילדה אחת. ס' נכנסה להריון בגיל 35 אחרי שלושה חודשי הכרות וכיום יש להם שלושה ילדים. ו' הכירה את בעלה בגיל 33 ולהם ארבעה ילדים. ב' התחתן בגיל 46 אחרי חמש שנות חברות.

נמשיך עם החברים של שישי בבוקר: ש' נכנסה להריון בגיל 35 אחרי שלושה חודשי הכרות וכיום יש להם שני ילדים. ב' נכנסה להריון בגיל 37 אחרי שנת הכרות. פ' נכנסה להריון בגיל 39 אחרי שלושה חודשי הכרות. ד' הראשון עבר לגור עם חברתו בגיל 40 וד' השני עדיין רווק, אבל אחותו התחתנה בגיל 45.

נכון לעכשיו 'מחקנו' שתי חברויות מעולם הרווקות. נמשיך:

ד' חברתי הטובה הכירה את בן זוגה בגיל 38 ואחרי ארבע שנות חברות, נולדו להם שני ילדים. חברה טובה שלה היתה מאוד זריזה ואחרי חודש(!) של הכרות נכנסה להריון בגיל 40. עוד חברה טובה שלהם התחתנה בגיל 39 וכיום יש לה שני ילדים.

נעבור לחברים ממקומות העבודה ונתחיל עם המקום הראשון: ע' התחתנה בגיל 35 אחרי שלושה חודשי הכרות ויש לה ילדה אחת. ב' התחתנה בגיל 32 ויש לה שני ילדים. אחותה התחתנה בגיל 35 וגם לה יש שני ילדים. חברה טובה שלהם התחתנה בגיל 37, אחרי מספר חודשי הכרות.

נמשיך למקומות העבודה הבאים, שם כבר כמעט כולם היו נשואים כשהגעתי: במקום העבודה השני אני יכולה להזכיר את ב' שהתחתנה בגיל 32 ויש לה ילד אחד ובמקום העבודה השלישי אזכיר את מ' שהתחתנה בגיל 35.

סיימנו עם חברים מהעבודה ומשעות הפנאי.

נעבור למשפחה: קרוב משפחה התחתן בגיל 36 ויש לו ילד אחד ואילו קרוב משפחה אחר התחתן בגיל 41 ויש לו ילדה.

נסיים עם חברים של המשפחה: הבן של חברה של אמא שלי התחתן בגיל 41 עם בחורה בת 33 ויש להם ארבעה ילדים. הבת של חברים שלהם התחתנה בגיל 38 ויש להם תאומים. שכנה של אחי התחתנה בגיל 37.

אז מה היה לנו כאן? מעל עשרים מקרים של רווקות ורווקים, שרובם המוחלט התחתן/התמסד מעל גיל 35, וזו רק רשימה ראשונית. יש עוד מקרים רבים שלא ציינתי (ביניהם אותי), ואם תבקשו יפה, אוסיף אותם בהמשך.

רווקות יקרות! כל מי שאני מכירה שחיפשה בן זוג ועבדה קשה בשביל להשיגו, מצאה אותו לבסוף בגיל זה או אחר, וזה בטוח ב- 100%. פרט למקרה אחד, כל הבחורות שהזכרתי לעיל הצליחו להכנס להריון וללדת, רובם המוחלט ללא טיפולי פוריות. 

מוסר השכל - הפסיקו להלחץ, המשיכו לחפש במרץ ואל תשכחו גם ליהנות מתקופת הרווקות. שיהיה בהצלחה!!!

להיות או לא להיות אם חד הורית?

כל בחורה רווקה מכירה את ההרגשה שהינה מגיע יום הדין, גיל 35 המפורסם, שבו היא צריכה להחליט האם להביא לבד ילד לעולם או רחמנה לצלן, לקחת את הסיכון ולהשאר ללא ילדים.

גם אני הייתי בסיטואציה הזו.

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי בחרדה איומה מה יקרה אם חס וחלילה אגיע לגיל הזה ולא יהיה לי בן זוג. הרגשתי שבגיל הזה ייגזר דיני, תישלל ממני כל יכולת בחירה ואהיה מחויבת להביא לבד ילד על מנת לא להישאר חשוכת ילדים (מצב שישאיר אותי מחוץ לעולמנו "השפוי"). יותר מכל פחדתי שאני, שכל חיי חלמתי על זוגיות, אקבל את התווית של חד הורית עם כל המשמעויות המתלוות אליה.

שעון של גרין גייט מיובא ע"י נקודה בכפר http://www.nekuda.biz/home.html

השנים חלפו והגעתי לגיל 35. ללא בן זוג. לבד.
אני זוכרת שהרגשתי באותה תקופה שהדבר האחרון שבא לי לעשות זה להביא לבד ילד. הרי אני מחפשת בן זוג, אז מה יעזור לי כאן ילד? כששאלתי את עצמי באותה שנה מה אני רוצה יותר, ילד או בן זוג, גם במחיר שלא אוכל ללדת לעולם, תשובתי הייתה בן זוג. חד משמעית.

רווקה יקרה, זו השאלה שאת אמורה לשאול את עצמך בהגיעך ליום הדין (זו שאלה מאוד קשה וגם לא צודקת, כי הרי למה אי אפשר את שניהם? יתכן מאוד שאפשר אבל לא תמיד בסדר ובאופן שבו אנו רוצים).

אם את מרגישה שילד הוא משאת נפשך ואת לא מוכנה בשום פנים ואופן לפספס את האמהות - אל תחכי! התחילי ישר בתהליך ושיהיה בהצלחה.

אם את מרגישה שמציאת בן זוג הוא היעד העיקרי שלך, שאת לא מוכנה רגשית להביא לבד ילד (ו/או לא רוצה) ומוכנה לקחת את הסיכון הכרוך בכך, אז אל תביאי.

ההחלטה להביא ילד לעולם זו החלטה שלך בלבד וחשוב שתהיי שלמה עם החלטה זו. כל הנשמות הטובות המאיימות עליך בחיים עריריים ללא ילדים מחד ועל חוסר יכולתך לגדל ילד לבד מאידך, לא צריכות להשפיע על החלטתך. רק את יודעת מה טוב בשבילך.

כל החלטה שתקבלי לא חייבת לשלול בעתיד את האפשרות האחרת: גם אם החלטת להביא לבד ילד את יכולה בשלב מאוחר יותר בחייך להכיר בן זוג ולהפך, אם החלטתך למצוא בן זוג את יכולה להביא עימו ילד לעולם, בצורה טבעית או כהפריה / אימוץ (במיוחד כשגיל הפוריות עולה בזכות הרפואה המתקדמת). קיימים אינספור סיפורים  משני המצבים.

אני, בכל אופן, עומדת מאחוריך בכל החלטה שתקבלי. שיהיה בהצלחה!

עוד קצת על עצמי ...

שמי אורלי ואני רווקה במיל'.

את תקופת הרווקות התחלתי בגיל 16. עד אז היינו רק חבורות של בנות ופתאום החלו להופיע הזוגות. זוג ראשון, שני, שלישי .....ולי אין חבר. גיל 16 מתחלף ב-17 ו- 17 ב- 18, ולמרות שהיו מספר מחזרים, נותרתי ללא חבר. התחלתי לתהות: מה לא בסדר איתי? מתי הוא יגיע?

ובגיל 19 הוא הגיע – החבר הראשון. איזו התרגשות!! החברות מסתיימת אחרי חודש וחצי אבל מבחינתי זה המון. השרות הצבאי ממשיך ולקראת סופו אני מכירה במועדון תל אביבי את החבר השני והקשר משתדרג ומתארך לחצי שנה.

אני ממשיכה לאוניברסיטה ולמרות לימודי בפקולטה ה'גברית' להנדסה, אני יוצאת עם בחור שאינו סטודנט במשך תקופה קצרצרה של 3 חודשים (אגב, במשך שנים לא אצליח לשבור את השיא של תקופה זו). בסיום האוניברסיטה אני עוברת בשעה טובה ומוצלחת לתל אביב – העיר שאני כל כך אוהבת ושם לשמחתי הרבה מתרחב חוג המכרים שלי ואיתו חיי התרבות והלילה.

השנים עוברות, האינטרנט חודר לעולמנו, הדייטים מתחילים להערם אבל המיוחל לא מגיע. ואז, מעט לפני גיל 30 אני פוגשת את מי שהיה נדמה לי כמיוחל: אהבה ממבט ראשון, מגורים משותפים ודיבורים על חתונה. אבל לאחר חברות של שנה וחצי הכוללת אינספור פרידות כואבות, היחסים מסתיימים סופית.

אני ממשיכה בחיי, עובדת מבלה ומחפשת, וברקע דייטים רבים וקשרים מעטים.     

בגיל 37 אני מחליטה להגשים חלום ישן ולנסוע לניו יורק. כיוון שלא מצאתי פרטנר מתאים לנסיעה, אני נוסעת לבד ובמשך שבועיים נהנת מהעיר ... אבל שבעה מהלבד. כבר במהלך הנסיעה אני מבינה יותר מתמיד עד כמה אני לא רוצה להשאר לבד ולכן, עם חזרתי לארץ אני מעלה הילוך בחיפוש אחר האהבה.

יותר פעילות יזומה, פחות רחמים עצמיים.

יותר הזדמנויות, פחות הגבלות.

העבודה הקשה משתלמת ובגיל 38 מגיעה סוף סוף האהבה היציבה והמאושרת, שכל כך חיכיתי לה. זה התחיל כפגישה עיוורת, נבנה לאט לחברות אמיתית, מגורים משותפים ולאחר שנתיים - לידת הבת המקסימה שלנו!!

לאחר שסיפרתי את סיפורי האישי, אני פונה לכל הרווקות שרוצות זוגיות:

ליבי איתכם! מי כמוני מבינה את המצב שבו אתן נמצאות: הכמיהה לזוגיות יציבה שתוביל לבניית משפחה, העייפות מהדייטים האין סופיים, האכזבות, הספקות ובעיקר - חוסר הוודאות בנוגע לעתיד. אך למרות זאת, בשל סיפורי וסיפוריהם של רבים ורבות כמותי, אני מבקשת ממכן, בכל לשון של בקשה, אל תילחצו ואל תתיאשו! תאמינו באהבה, תעבדו קשה ובסוף זה יגיע.

רווקות יקרות, בבלוג זה אנסה לסייע לכן, ככל יכולתי ומתוך ניסיוני, בעידוד, בתמיכה ובהקשבה, וכל זאת בליווי הומור ואופטימיות (אני באה לעזור מתוך ניסיוני בלבד, ולא במקום אנשי מקצוע). אני אכתוב על נושאים שמדברים לליבכן ואתן מוזמנות להגיב ולשלוח אלי רעיונות לנושאים שעליהם הייתן רוצות שארחיב.

חשוב לי לציין שכל הסיפורים המוזכרים בבלוג מבוססים על מקרים אמיתיים, כאשר פרטי הדמויות שונו בכדי לשמור על פרטיותם.

אם תרצו אין זו אגדה. בהצלחה לכולכן!