ארוחת החג

עד גיל 30 לא הבנתי מדוע החגים מהווים בעיה לרווקים.

ארוחות החג במשפחתי היו מאז ומתמיד קרקס אחד גדול, מלווה בהמון רעש ושמחה. לארוחה הוזמנו בני משפחה וגם כמה נספחים (חברים, שכנים וכו'), ומלבדי השתתפו בארוחה עוד רווק אחד עוד שניים, כך שלא הרגשתי חריגה.

בתחילת שנות ה- 30 שלי עברתי מספר פרידות, שלמזלי ה"טוב" התרחשו בתקופות החגים, מה שהשאיר טעם רע מתקופות אלה. נוסיף איזו הערה לא במקום של קרובת משפחה ("נקווה שבחג הבא אורלי סוף סוף תתחתן"), ונבין למה החלטתי להשאר בחג הבא בבית, למרות הפצרותיהם של בני המשפחה.

הגיע אותו ערב חג, ראש השנה כמדומני, וכבר משעות אחר הצהרים הרגשתי איך תל אביב מתרוקנת. אני חושבת שבשעה שבע בערב נשארו קומץ אנשים במרכז העיר, ואני ביניהם. התחלתי להרגיש בודדה, התלבשתי, יצאתי מהבית וחיכיתי שעה (!) למונית שתביא אותי למקומי הטבעי - ארוחת חג משפחתית.   

 בנות, ארוחת חג זו זכות ולא חובה. מבחינתי, ארוחת החג הוא אירוע מקסים, שנועד לכנס את המשפחה המורחבת, לשיר, לשמוח ולאכול טוב (ואם בכך אנחנו גם משמרים את המסורת - מה טוב). 

אין שום סיבה בעולם שבארוחת החג תרגישו לא בנוח!!

אם ההערות וה"ברכות" בנוגע לרווקותכן מפריעות לכן - תבקשו חד משמעית שיפסיקו אותן או שתעבירו את המסר באמצעות גוף שלישי. במקרה שלי, הורי העבירו את המסר וההערות פסקו לחלוטין. אין לי ספק שתגובות כמו: "רק רצינו לברך" ו- "איזה רגישה" לא יאחרו לבוא, אבל תזכרו שזכותכם המלאה ליהנות מהחג מבלי שיכנסו לכן לחיים.

אם הנוכחות בערב חג ארוכה מדי עבורכן, אתן יכולות להגיע ישר לארוחה ולצאת עם סיומה, בטענה ש"יש לכן תכניות". במקרה זה, חשוב להגיע בכוחות עצמכן ולא כ'טרמפיסטיות'.  

אתן יכולות גם לנסות להביא אתכן לחג ידיד או חברה, שאין להם איפה לחגוג את החג, וכך תרגישו פחות לבד ועל הדרך גם תפנו את אור הזרקורים לאורח החדש (וגם תעשו מצווה). 

אם הבית המארח פתוח להולכים על ארבע, תביאו את כלבכם, הוא כבר ישעשע את כולם...

למרות כל מה שכתבתי, אם אתן עדיין חוששות להרגיש לא בנוח בארוחה - אל תגיעו. השארו בבית, סעו לחו"ל או התבודדו בצימר - העיקר שתעשו את מה שעדיף מבחינתכן. בהתחלה יהיו כמה הרמות גבה, אבל תוכלו לתרץ זאת במחלה או באילוצי החופש מהעבודה. 

ההרגשה הטובה שלכן חשובה יותר מהכל. חג שמח! 

להיות או לא להיות אם חד הורית?

כל בחורה רווקה מכירה את ההרגשה שהינה מגיע יום הדין, גיל 35 המפורסם, שבו היא צריכה להחליט האם להביא לבד ילד לעולם או רחמנה לצלן, לקחת את הסיכון ולהשאר ללא ילדים.

גם אני הייתי בסיטואציה הזו.

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי בחרדה איומה מה יקרה אם חס וחלילה אגיע לגיל הזה ולא יהיה לי בן זוג. הרגשתי שבגיל הזה ייגזר דיני, תישלל ממני כל יכולת בחירה ואהיה מחויבת להביא לבד ילד על מנת לא להישאר חשוכת ילדים (מצב שישאיר אותי מחוץ לעולמנו "השפוי"). יותר מכל פחדתי שאני, שכל חיי חלמתי על זוגיות, אקבל את התווית של חד הורית עם כל המשמעויות המתלוות אליה.

שעון של גרין גייט מיובא ע"י נקודה בכפר http://www.nekuda.biz/home.html

השנים חלפו והגעתי לגיל 35. ללא בן זוג. לבד.
אני זוכרת שהרגשתי באותה תקופה שהדבר האחרון שבא לי לעשות זה להביא לבד ילד. הרי אני מחפשת בן זוג, אז מה יעזור לי כאן ילד? כששאלתי את עצמי באותה שנה מה אני רוצה יותר, ילד או בן זוג, גם במחיר שלא אוכל ללדת לעולם, תשובתי הייתה בן זוג. חד משמעית.

רווקה יקרה, זו השאלה שאת אמורה לשאול את עצמך בהגיעך ליום הדין (זו שאלה מאוד קשה וגם לא צודקת, כי הרי למה אי אפשר את שניהם? יתכן מאוד שאפשר אבל לא תמיד בסדר ובאופן שבו אנו רוצים).

אם את מרגישה שילד הוא משאת נפשך ואת לא מוכנה בשום פנים ואופן לפספס את האמהות - אל תחכי! התחילי ישר בתהליך ושיהיה בהצלחה.

אם את מרגישה שמציאת בן זוג הוא היעד העיקרי שלך, שאת לא מוכנה רגשית להביא לבד ילד (ו/או לא רוצה) ומוכנה לקחת את הסיכון הכרוך בכך, אז אל תביאי.

ההחלטה להביא ילד לעולם זו החלטה שלך בלבד וחשוב שתהיי שלמה עם החלטה זו. כל הנשמות הטובות המאיימות עליך בחיים עריריים ללא ילדים מחד ועל חוסר יכולתך לגדל ילד לבד מאידך, לא צריכות להשפיע על החלטתך. רק את יודעת מה טוב בשבילך.

כל החלטה שתקבלי לא חייבת לשלול בעתיד את האפשרות האחרת: גם אם החלטת להביא לבד ילד את יכולה בשלב מאוחר יותר בחייך להכיר בן זוג ולהפך, אם החלטתך למצוא בן זוג את יכולה להביא עימו ילד לעולם, בצורה טבעית או כהפריה / אימוץ (במיוחד כשגיל הפוריות עולה בזכות הרפואה המתקדמת). קיימים אינספור סיפורים  משני המצבים.

אני, בכל אופן, עומדת מאחוריך בכל החלטה שתקבלי. שיהיה בהצלחה!

מתחתנים מאהבה. נ-ק-ו-ד-ה!

נתחיל בסיפור אמיתי: יש לי חברה טובה שהייתה מאוד לחוצה להתחתן ולהקים משפחה. כשהייתה בת 30 היא הכירה בחור נחמד ולאחר שנה של הכרות, הם התחתנו והביאו שלושה ילדים ברצף. עד כאן הכל נראה בסדר.

אלא מה? שהמציאות במקרה שלהם רחוקה שנות אור מלהיות בסדר. מהרגע שהם התחתנו הם רק רבים, הילדים עדים לחילופי קללות עסיסיים ובלתי פוסקים, ואף מטפל זוגי לא הצליח להשרות בביתם שלום בית ואחווה.

למה אני מספרת לכן את כל הסיפור? כיוון שחברתי היקרה התחתנה לא מאהבה אלא, כפי שהגדירה זאת, מאילוצי הגיל. היא טענה אז להגנתה שהיא הגיעה לגיל מאוחר והיא מאוד רוצה משפחה וילדים וכיוון שלא עומדים אצלה בחורים בתור, היא לא רואה שום אלטרנטיבה אחרת. היא גם הוסיפה שהבחור יהיה אבא טוב, יפרנס את משפחתם בכבוד ובסה"כ מצבה כיום טוב יותר משהיה אי פעם.

תסלחו לי גבירותיי, אבל אני לא קונה את כל הבולשיט הזה.

אני לא מאמינה בכל הקלישאות המרחפות באויר שהאהבה תגיע אחר כך, ומה שחשוב זה כבוד הדדי, וילדים זה מאחד ובלה בלה בלה. אהבה אכן יכולה להתחזק במשך השנים אבל היא לא מופיעה יום אחד משום מקום. גם כבוד הדדי זה חשוב אבל לא במקום אהבה. וילדים? אני לא יודעת מי המציא את הקלישאה שילדים מאחדים את הזוגיות ואני בספק אם היו לו ילדים. ילדים זה דבר מקסים והם אכן מוסיפים רגעי אושר רבים לבני הזוג, אך גידולם מלווה בקשיים ולכן, אם האהבה בין בני הזוג אינה מספיק חזקה היא לא תשרוד את הקשיים, על אחת כמה וכמה אם אין אהבה כלל.         

אני גם לא מקבלת את ההשוואה לחרדים, שמתחתנים בשידוך ולמרות זאת אין אצלם גירושים. החרדים חיים בחברה שונה, עם חוקים וכללים אחרים משלנו, ולכן אין כל מקום להשוואה. החרדים יודעים מגיל צעיר, שאין להם אפשרות בחירה של בן/בת זוג ומישהו אחר יבחר במקומם (משפחה, שדכן, רב וכו'), ולכן הם מקבלים זאת בהבנה. אנחנו, שיש לנו יכולת בחירה, מצפים גם להשתמש בה וכשאנו לא עושים זאת אנחנו נהיים ממורמרים, מה שהורס כל חלקה טובה בחיי הזוגיות.

יתכן, כמובן, שזוגות שהתחתנו מאהבה ימצאו את עצמם יום אחד חיים גרוע לא פחות מחברתי הטובה ובעלה, ולצערי זה קורה רבות בעולמנו, אך הסיכוי לכך גדול יותר כאשר מתחתנים ללא אהבה. 

לכן, מתחתנים רק מאהבה. נ-ק-ו-ד-ה! (בקטגוריה של חתונה אני כמובן כוללת כל התמסדות זוגית אחרת).

מבחינתי אהבה זה לא רעמים וברקים. מבחינתי אהבה זה לרצות להיות ביחד כמה שיותר, להתגעגע אחד לשני ולשמוח מכל סימן שמקבלים מהבן זוג - טלפון, מייל, פתק וכדומה. פעם שאלו אותי כיצד אני יכולה להוכיח את אהבתי לבן זוגי (שאותו הכרתי למרות אילוצי הגיל), עניתי שכאשר אנחנו נפרדים כל אחד לענייניו, אני מוצאת את עצמי עוקבת אחר דמותו. עוד צורה של אהבה.  

רווקות יקרות - אל תלחצו ואל תתייאשו! תעבדו קשה והאהבה תגיע. שיהיה בהצלחה!