תדאגו שיהיה לכן טוב. השאר כבר יבוא מעצמו.

אני יכולה לשים את האצבע על מספר גורמים שאפשרו לי בסופו של תהליך להכיר את בן זוגי: אופטימיות ועבודת חיפוש מאומצת, כבר אמרתי. חשבון נפש והסתכלות פנימית, שעליהם אדבר בהמשך. והפרוייקט במשרד הממשלתי, שאודותיו אספר לכן עכשיו.

כיועצת חיצונית, נשלחתי מטעם החברה שבה עבדתי לבצע פרוייקטים בארגונים שונים, לעיתים במסגרת פגישות קצרות אך לעיתים לשהיה לתקופות ארוכות. חלק מהארגונים אהבתי יותר וחלק פחות, אך במשרד הממשלתי האחרון שבו עבדתי היה משהו מיוחד. משהו אחר.

הגעתי לשם לפני כארבע שנים, ללא ציפיות מיוחדות, וכבר בתחילת עבודתי חשתי באוירה יוצאת דופן: שיח תרבותי בין האנשים, ללא הרמת קול ותוך כבוד הדדי ופרגון, עבודה בסביבה רגועה, שאינה תחת לחץ, והכי חשוב מבחינתי: איש הקשר במשרד, ששימש כבוס שלי, היה משיכמו ומעלה. מסוג המנהלים שנעשה עבורם הכל, גם מבלי שיבקשו זאת.

לאט לאט מצאתי את עצמי נהנית יותר ויותר ללכת לעבודה, מתחילה להיות יותר רגועה (מה שלא מאפיין אותי) ופוחדת מהיום שהפרויקט הזה יסתיים.

לצערי, לפני מספר חודשים הפרוייקט אכן הסתיים.

במסיבת הפרידה שערכתי לחברי למשרד הודיתי להם על התקופה המקסימה וגם שיתפתי אותם במשהו נוסף: 4 חודשים לאחר שהתחלתי את הפרויקט במשרדם, הכרתי את בן זוגי לחיים והשאר היסטוריה. הסברתי להם שלא בכדי אני מעלה מידע זה: לדעתי יש קשר בין הדברים כיוון שכאשר טוב לאדם, הוא גם מקרין זאת, ועל כך אני מודה להם.

יתכן ולא כל כולם ירדו לסוף דעתי, אבל אתן, רווקות יקרות, נסו לעשות זאת, כי אכן יש קשר בין הדברים. אני לא מגזימה. לא ניתן להקרין אושר ושמחה כאשר לא טוב לנו, ורובנו אוהבים לשהות בחברת אנשים שמעלים לנו את המורל, ולא להפך.

בנות, תדאגו שיהיה לכן טוב. אם לא טוב לכן בעבודה, נסו לשפר את המצב או החליפו מקום עבודה. אם רע לכן בקשרים בינאיישיים כלשהם (בין אם במשפחה או עם חברים), דאגו לפתור את המחלוקות. אם רע לכם עם עצמכם, שוחחו על כך עם אנשי מקצוע והם כבר יידעו כיצד לעזור לכן. זכרו, שאינכן יכולות להקרין אושר כאשר לא טוב לכן. זה לא הולך.

כאשר לכן יהיה טוב. השאר כבר יבוא מעצמו.

יש לי ילדה אחת (מדהימה!) ו...זהו, סגרתי את הבאסטה

יש לי ילדה בת שנתיים. הילדה הכי מקסימה בעולם. כ-ן, אני אובייקטיבית. הבאתי אותה בגיל מאוחר, כך שהיו לי שנים רבות לדמיין לעצמי כיצד היא תראה ואני יכולה להגיד לכן בשיא הכנות, שהתוצאה מוצלחת באלפי מונים מהדמיון.

הילדה שלי מלאת חיים, חכמה, יפה, מצחיקה, פעלתנית, מוכשרת ובקיצור, בעלת כל התכונות החיוביות שיכולות להיות בילדה אחת. אה, כמעט שכחתי, יש לה אומנם פתיל קצר, אבל את זה היא ירשה מאמא שלה, כך שזו לא אשמתה.

התמונה תודות ללינוי נוה "עיצובים לילדים" www.linoy.homepro.co.il

ומדוע אני מספרת לכן בשבחה של ביתי? כי למרות שביתי מדהימה ואני מאוד אוהבת אותה, אין בכוונתי להביא ילדים נוספים לעולם. זהו. סגרתי את הבאסטה, מבחירה ולא מכורח. אתן שואלות מה הסיבה? פשוט לא בא לי. חד וחלק. אין לי כל רצון לילד נוסף.

אני מאמינה שילד מביאים מתוך רצון חזק, משהו שמרגישים עמוק בבטן, ולא מחוסר רצון. הבאתי את ביתי לעולם כי מאוד רציתי בה, הרגשתי אפילו שלא אהיה שלמה בלעדיה, אך את אותו רצון והרגשה אני לא חשה כלפי ילד נוסף.

ביתי מספקת עבורי את כל החוויה האמהית: אני מאוד נהנת ממנה, מסוגלת לשחק איתה שעות על גבי שעות,  דוחקת הצידה כל עיסוק שלא הכרחי כדי להיות איתה ובשאר הזמן - כמעט ולא מפסיקה לחשוב עליה. אבל זהו מבחינתי. החוויה האמהית מלאה עד אפס מקום. אין לי צורך בחוויה אמהית נוספת.  

אני גם מאוד מתלהבת מכל דבר חדש שהיא עושה או אומרת (כמו להגיד פפר במקום ספר וים במקום בריכה), אבל זה לא גורם לי לרצות לחזור על אותו תהליך אצל ילד אחר. הבנתי את הפואנטה.

ועכשיו תשאלו, "מה עם אחים ? מסכנה, תגדל לבד". אז ככה, למען גילוי נאות אציין שיש לה שני אחים מצד אבא שלה, שהפרש הגילאים מאוד גדול והם גם לא גרים איתנו. נכון שלגדול עם אח בבית זה דבר מאוד חשוב ומהנה (ובתור אחת שזכתה לאח שהוא גם ידיד נפש, אני יכולה להעיד על כך), אבל להביא ילד רק כדי שישמש כאח של מישהו, ולא מתוך רצון אמיתי בילד עצמו, זה לא לעניין מבחינתי. זה אפילו לא הוגן. אם רוצים את הילד ועל הדרך הוא ישמש גם כאח, על הכיפאק, אבל לא להפך.

ובקשר ל"מסכנה תגדל לבד" - קודם כל אני מכירה לא מעט ילדים יחידים שהם ממש לא מסכנים. אני מאחלת להרבה אנשים להיות מאושרים כמוהם. האושר של הילד הוא פונקציה של גורמים רבים ולא רק של פרמטר "מספר אחים בבית". אני גם מאמינה שאם משדרים לילד שהוא מסכן אז יש סיכוי שהוא באמת יהיה כזה ולהפך. חוצמזה, לא ידוע לי על מחקר שהראה שילד יחיד הוא דכאוני יותר או פחות מילד שיש לו אחים. אין קשר בין הדברים (אם כבר, המחקרים מוכיחים שילדים יחידים הם בעלי רמת אנטלגנציה גבוהה יותר, כך שזה מוכיח שהייתי אובייקטיבית מקודם...)  

אז שלא תבינו אותי לא נכון: אני לא מנסה לשכנע אתכן להביא ילד אחד. ממש לא. אני מאמינה שכל אחד צריך להביא ילדים כאוות נפשו. אני רק רוצה להסביר לכן למה בחרתי להביא ילדה אחת ועל הדרך גם לרמוז לכן, שאין טעם לשאול אותי מה עם הילד השני....

עוד קצת על עצמי ...

שמי אורלי ואני רווקה במיל'.

את תקופת הרווקות התחלתי בגיל 16. עד אז היינו רק חבורות של בנות ופתאום החלו להופיע הזוגות. זוג ראשון, שני, שלישי .....ולי אין חבר. גיל 16 מתחלף ב-17 ו- 17 ב- 18, ולמרות שהיו מספר מחזרים, נותרתי ללא חבר. התחלתי לתהות: מה לא בסדר איתי? מתי הוא יגיע?

ובגיל 19 הוא הגיע – החבר הראשון. איזו התרגשות!! החברות מסתיימת אחרי חודש וחצי אבל מבחינתי זה המון. השרות הצבאי ממשיך ולקראת סופו אני מכירה במועדון תל אביבי את החבר השני והקשר משתדרג ומתארך לחצי שנה.

אני ממשיכה לאוניברסיטה ולמרות לימודי בפקולטה ה'גברית' להנדסה, אני יוצאת עם בחור שאינו סטודנט במשך תקופה קצרצרה של 3 חודשים (אגב, במשך שנים לא אצליח לשבור את השיא של תקופה זו). בסיום האוניברסיטה אני עוברת בשעה טובה ומוצלחת לתל אביב – העיר שאני כל כך אוהבת ושם לשמחתי הרבה מתרחב חוג המכרים שלי ואיתו חיי התרבות והלילה.

השנים עוברות, האינטרנט חודר לעולמנו, הדייטים מתחילים להערם אבל המיוחל לא מגיע. ואז, מעט לפני גיל 30 אני פוגשת את מי שהיה נדמה לי כמיוחל: אהבה ממבט ראשון, מגורים משותפים ודיבורים על חתונה. אבל לאחר חברות של שנה וחצי הכוללת אינספור פרידות כואבות, היחסים מסתיימים סופית.

אני ממשיכה בחיי, עובדת מבלה ומחפשת, וברקע דייטים רבים וקשרים מעטים.     

בגיל 37 אני מחליטה להגשים חלום ישן ולנסוע לניו יורק. כיוון שלא מצאתי פרטנר מתאים לנסיעה, אני נוסעת לבד ובמשך שבועיים נהנת מהעיר ... אבל שבעה מהלבד. כבר במהלך הנסיעה אני מבינה יותר מתמיד עד כמה אני לא רוצה להשאר לבד ולכן, עם חזרתי לארץ אני מעלה הילוך בחיפוש אחר האהבה.

יותר פעילות יזומה, פחות רחמים עצמיים.

יותר הזדמנויות, פחות הגבלות.

העבודה הקשה משתלמת ובגיל 38 מגיעה סוף סוף האהבה היציבה והמאושרת, שכל כך חיכיתי לה. זה התחיל כפגישה עיוורת, נבנה לאט לחברות אמיתית, מגורים משותפים ולאחר שנתיים - לידת הבת המקסימה שלנו!!

לאחר שסיפרתי את סיפורי האישי, אני פונה לכל הרווקות שרוצות זוגיות:

ליבי איתכם! מי כמוני מבינה את המצב שבו אתן נמצאות: הכמיהה לזוגיות יציבה שתוביל לבניית משפחה, העייפות מהדייטים האין סופיים, האכזבות, הספקות ובעיקר - חוסר הוודאות בנוגע לעתיד. אך למרות זאת, בשל סיפורי וסיפוריהם של רבים ורבות כמותי, אני מבקשת ממכן, בכל לשון של בקשה, אל תילחצו ואל תתיאשו! תאמינו באהבה, תעבדו קשה ובסוף זה יגיע.

רווקות יקרות, בבלוג זה אנסה לסייע לכן, ככל יכולתי ומתוך ניסיוני, בעידוד, בתמיכה ובהקשבה, וכל זאת בליווי הומור ואופטימיות (אני באה לעזור מתוך ניסיוני בלבד, ולא במקום אנשי מקצוע). אני אכתוב על נושאים שמדברים לליבכן ואתן מוזמנות להגיב ולשלוח אלי רעיונות לנושאים שעליהם הייתן רוצות שארחיב.

חשוב לי לציין שכל הסיפורים המוזכרים בבלוג מבוססים על מקרים אמיתיים, כאשר פרטי הדמויות שונו בכדי לשמור על פרטיותם.

אם תרצו אין זו אגדה. בהצלחה לכולכן!