אני יכולה לשים את האצבע על מספר גורמים שאפשרו לי בסופו של
תהליך להכיר את בן זוגי: אופטימיות ועבודת חיפוש מאומצת, כבר אמרתי. חשבון נפש
והסתכלות פנימית, שעליהם אדבר בהמשך. והפרוייקט במשרד הממשלתי, שאודותיו אספר לכן
עכשיו.
כיועצת חיצונית, נשלחתי מטעם החברה שבה עבדתי לבצע פרוייקטים בארגונים
שונים, לעיתים במסגרת פגישות קצרות אך לעיתים לשהיה לתקופות ארוכות. חלק מהארגונים
אהבתי יותר וחלק פחות, אך במשרד הממשלתי האחרון שבו עבדתי היה משהו מיוחד. משהו
אחר.
הגעתי לשם לפני כארבע שנים, ללא ציפיות מיוחדות, וכבר בתחילת
עבודתי חשתי באוירה יוצאת דופן: שיח תרבותי בין האנשים, ללא הרמת קול ותוך כבוד
הדדי ופרגון, עבודה בסביבה רגועה, שאינה תחת לחץ, והכי חשוב מבחינתי: איש הקשר
במשרד, ששימש כבוס שלי, היה משיכמו ומעלה. מסוג המנהלים שנעשה עבורם הכל, גם מבלי
שיבקשו זאת.
לאט לאט מצאתי את עצמי נהנית יותר ויותר ללכת לעבודה, מתחילה
להיות יותר רגועה (מה שלא מאפיין אותי) ופוחדת מהיום שהפרויקט הזה יסתיים.
לצערי, לפני מספר חודשים הפרוייקט אכן הסתיים.
במסיבת הפרידה שערכתי לחברי למשרד הודיתי להם על התקופה
המקסימה וגם שיתפתי אותם במשהו נוסף: 4 חודשים לאחר שהתחלתי את הפרויקט במשרדם, הכרתי
את בן זוגי לחיים והשאר היסטוריה. הסברתי להם שלא בכדי אני מעלה מידע זה: לדעתי יש
קשר בין הדברים כיוון שכאשר טוב לאדם, הוא גם מקרין זאת, ועל כך אני מודה להם.
יתכן ולא כל כולם ירדו לסוף דעתי, אבל אתן, רווקות
יקרות, נסו לעשות זאת, כי אכן יש קשר בין הדברים. אני לא מגזימה. לא ניתן להקרין
אושר ושמחה כאשר לא טוב לנו, ורובנו אוהבים לשהות בחברת אנשים שמעלים לנו את
המורל, ולא להפך.
בנות, תדאגו שיהיה לכן טוב. אם לא טוב לכן בעבודה, נסו לשפר את
המצב או החליפו מקום עבודה. אם רע לכן בקשרים בינאיישיים כלשהם (בין אם במשפחה או
עם חברים), דאגו לפתור את המחלוקות. אם רע לכם עם עצמכם, שוחחו על כך עם אנשי
מקצוע והם כבר יידעו כיצד לעזור לכן. זכרו, שאינכן יכולות להקרין אושר כאשר לא טוב
לכן. זה לא הולך.
כאשר לכן יהיה טוב. השאר כבר יבוא מעצמו.