לא להכנע לתכתיבי החברה!!!

אפתח בסיפור: חברתי הטובה יצאה מספר שנים עם בחור מקסים.

ואז כולם שאלו: לא הגיע הזמן להתחתן? הם התחתנו.

ומה עם ילד? הביאו ילד.

רגע, מה רק אחד? ישאר לבד המסכן? נולד השני.

לא יתכן, אמרו כולם, הנורמה היא שלושה ילדים במשפחה. נולד השלישי.

ובכך חשבה חברתי שיפסקו ההצקות. אלא שלא. שכנה אחת נזכרה שחברתי לא עובדת (התמזל מזלה להתחתן עם מיליונר ושימותו הקנאים), אז היא שאלה אותה בכעס כיצד יתכן שאינה עובדת...

מדוע אני מספרת לכם את כל הסיפור הארוך הזה? כי תכתיבי החברה וההצקות בגינם לא מפסיקים ברגע שמתחתנים או מביאים ילד. הם ממשיכים כל החיים, ואם לא נעצור אותם בזמן, אז נועדנו לחיי עבדות. החטטנות מתחילה בשאלות, ממשיכה באמירות / תוכחות ואף פעם לא מסתיימת.  

כל רווק ורווקה מכירים עצות אחיתופל כמו "אל תחכה יותר מדי כי תשאר בודד ואומלל", "תביאי ילד לבד" ועוד. לחיות בזוגיות, להתחתן ולהביא ילדים הם החלטות אינדוידואליות הרות גורל, שרק האדם עצמו יכול להחליט לגביהם, מתוך מקום פנימי שלו. בקבלת החלטות אסור להיות מושפעים מתכתיבי החברה, כי מה שטוב לאחרים לא חייב להיות טוב לנו, ואני בספק אם רוב האנשים עשו את מה שטוב להם או שפשוט נכנעו לתכתבי החברה.  

לישראלי הממוצע יש תכונה נוראית להכנס לורידים של האחר, גם אם לא ביקשו ממנו. הוא בטוח שהוא יודע הכי טוב מה האחר צריך לעשות, גם אם הוא מכיר אותו לא יותר מחמש שניות. הוא חושב שהוא יכול לתת דוגמא אישית גם אם החיים שלו בזבל. פשוט נורא. אני מכירה בחורה אירופאית שבאה לארץ בגיל 28 וכולם שאלו אותה למה היא רווקה, וכשהיא חזרה בגיל 38 לארץ מולדתה, אף אחד שם לא חשב לשאול אותה את השאלה המטופשת הזו. אולי אנחנו עם סגולה אבל בעניין הזה יש לנו הרבה מה ללמוד מעמים אחרים.

החטטנות וההצקות לא מגיעים ממקום של דאגה, אלא מפחד ותסכול. יש כאלה שלא מסוגלים ללכת כנגד הזרם ומפריע להם שאחרים עושים זאת. מי שבאמת דואג לרווקים לא יציק בשאלות/אמירות אלא יפעל לטובתם (יעודד, ישדך, יזמין אותם ועוד).

גם אני, ש"תרמתי" את תרומתי לחברה והפכתי לזוגית עם ילדה, עדיין חשופה להצקות הנ"ל (אבל זה כבר סיפור לכתבה אחרת), לכן, אל תכנעו לתכתיבי החברה ועצרו אותם מיד בהתחלה.